כשאתם מסתכלים על ההורים שלכם, אתם אומרים לעצמכם "הלוואי והייתה לי משמעת כזאת, אני עצלן לעומתם. איך מכלום הם בנו בית, הקימו משפחה".
רוב האנשים מבלבלים בין "דחיינות" ל "עצלנות". עצלות – לא לרצות לעשות דברים שיועילו לנו לטווח הרחוק.
דחיינות – לרצות לעשות דברים ולא להוציא את זה לפועל.
לדוגמה: אדם עצלן לא ירשם לחדר כושר, כי הוא לא רוצה אדם דחיין ירשם לחדר כושר כי הוא מבין ורוצה לשמור
על בריאותו, אבל לא יגיע לאחר שעשה מנוי, או לחילופין יגיע פעם באף פעם. דחיין ימציא את כל התירוצים הכי טובים בשביל לא להגיע. "רגע נפגש עם חברים", "קריר היום", "חם מידי", "יש משחק כדורגל חשוב". כשהוא מחליט שזהו "מחר הוא הולך לחדר כושר" האני האחר שלו יום למחרת אומר לו "אח שלי קר היום מחר נלך".
עצל – לא רוצה ולא עושה. דחיין – רוצה ולא עושה.
נראה לי שירדתם לסוף דעתי. נמשיך.
מהו מקור הדחיינות? מהו ראשיתו? מאיפה הגיע?
דחיינות למרבה הפלא טבועה בגנטיקה האנושית, כ 95% מבני האדם סובלים ממנה. האבולוציה לא שיחררה אותנו ממטרד הדחיינות. במוח האנושי יש שני מוחות מרכזיים – המוח החושב(רציונאלי), והמוח המרגיש (לימבה).
דחיינות קשורה למוח המרגיש למה שגרם לאבותינו לשרוד. בעבר היינו לקטים ציידים כך שחשיבה לטווח
הרחוק (המוח החושב) לא הייתה חלק מהותי בהישרדות ובשביל לשרוד היינו בעיקר חושבים על העכשיו.
אז היינו יוצאים ללקט פירות ולצוד חיות קטנות, בזמן שהרעב עולה. אוכל לא יכולנו לאגור לתקופות ארוכות כמו היום, הוא היה נרקב ומסכן את האדם. אדם רעב = יוצא ללקט/לצוד= שבע, עד הפעם הבאה. וכידוע לנו מטרת העל של האבולוציה היא קודם לשרוד ולהתרבות.
עם הזמן ועם הצרכים ההולכים ומשתנים האבולוציה דאגה לנו ל"מוח החדש" שהוא בעצם המוח החושב, אך באין ספור בדיקות שנעשו מי שלוקח בדרך כלל את הפיקוד הוא עדיין "המוח הישן". כולם יודעים שצריך לשמור על הבריאות (המוח החדש החושב) אך כמה באמת מעשנים ואוכלים ג'אנק? (המוח הישן). כולם יודעים שהאינטרנט גוזל מאתנו שעות יקרות שלא יחזרו, אך כמה באמת מצליחים להתנתק ולהתמקד במה שחשוב באמת?
הישראלי הממוצע גולש כ 5 שעות באינטרנט מידי יום, לא הזוי? אם אדם עובד 8 שעות בממוצע, נוסיף נסיעות וכו' ונגיע ל 9 שעות, הוא ישן כ 6 שעות, מתקלח אוכל, עוד כשעתיים או שלוש ביום, מה נשאר לו?
לאחר כ 30 שנות מחקר גילו החוקרים ששורש הדחיינות טמון באימפולסביות. אנשים שהם דחיינים כרונית הם אנשים שרוצים הכל "כאן ועכשיו", בדרך כלל אותם הדחיינים יהיו מכורים לכל מיני דברים. "סמים קלים", אינטרנט, פייסבוק, משחקי מחשב, פורנו, ג'אנק פוד, הימורים. כל ההתמכרויות הן עונג עכשווי ואנו רואים אותם ב H.D בעוד אימון בחדר כושר/ תזונה בריאה הם תוצאות מטושטשות מעתיד כלשהו.
להורים שלנו היה קל יותר?
באופן כללי, כן. ההורים שלנו גדלו בעולם שבו הפיתויים לא היו גדולים כמו בדור שלנו. הפיתויים הרבים והמידע שמציף אותנו גורם לעשרות מיליוני בני אדם בעולם להיכנס לדיכאון מידי שנה. מעל 200 מיליון שרויים בדיכאון, והמספרים רק עולים. ההורים שלנו לא חיו בעולם של טכנולוגיה ממכרת, ופיתויים בלתי נגמרים בכל שניה, כל רגע.
בקוריאה הדרומית כ 10% מבני הנוער מכורים למשחקי מחשב, והממשלה הקימה מעל 200 מרכזי גמילה. הזוי אה?
השורה התחתונה
אני חושב שחשוב להבין איך המוח עובד בשביל לעבוד איתו בהרמוניה, לכן אם לאחר קריאת מאמר זה הבנו כבר שהמוח הישן שולט בנו, אנו צריכים ללמוד לעבוד איתו בעזרת המוח החדש שיתן קונטרה נכונה שתקדם אותנו בחיים אחרת לא נפסיק לדחות לעולם לאחר כך ואז מחר-כך. תזכירו לעצמכם תמיד שיש את המוח הישן (הדחיין)
ויש את המוח החדש (זה שמבין שצריך להזיז את התחת) ובחרו פעולות בצורה מודעת ומקדמת.
בהתחלה המוח הישן יציק לנו ועם הזמן ההרגל של לחשוב רציונאלי לפני ההחלטות בחייכם, יתחזק. כמו שריר בחדר כושר. הדחיינות היא תכונה מולדת וגנטית שנצטרך להילחם בה עד יומנו האחרון על הכדור. קבלו את זה באהבה ובהבנה. זה לא משהו שנוכל לחסל כליל. מודעות היא 50% מהפתרון.
