האלבום Let it Be של הביטלס הוא אחד האלבומים המופתיים של הלהקה הגדולה בהיסטוריה. רוב האנשים לא יודעים שהקלטות האלבום נעשו כשהלהקה במצב חברתי קטסטרופלי. חברי הלהקה עסקו באובסיסיביות כל אחד בעצמו, ותוך כדי הקלטות האלבום המופתי, הם החלו לכתוב לעצמם, ליום שאחרי, בשביל לפצוח בקריירת סולו.
הקלטות האלבום צברו אבק, עד שבחברת התקליטים EMI החליטו להרים את הכפפה ולמסור את ההקלטות למפיק מוסיקלי בשביל שיעשה עם הקלטות האלה משהו…
לתת קרדיט, לשחרר לחופשי:
על האלבום הזה שם את ידייו מפיק מוזיקאלי מוכשר בטירוף, שבאותה תקופה היה אחד השמות החמים בתעשייה – פיל ספקטור. הוא עבד עם אמנים גדולים וייצר להיטים ששברו את העולם.
בחברת EMI הלכו על בטוח ונתנו לו את המושכות. ג'ון לנון הסקפטי, ביקש שהאחרון יוכיח את עצמו בשיר "אינסטנט קארמה" וספקטור לא איכזב ויצר להיט עצום. לנון נשבה בקסמיו ואהב את עבודתו המקצועית של ספקטור. לאחר שלנון התרצה מעבודתו של ספקטור, נמסרו לספקטור ההקלטות של LET IT BE. הוא קיבל את כל הקרדיט לעשות כל מה שנראה לו, בלי שהתערבו לו יותר מדי.
ניצל את הקרדיט שקיבל עד תום ולא איכזב:
ספקטור התחיל במלאכה, ויצר לאלבום קו ייחודי עם עיבודים עשירים בכלי מיתר וקולות. הוא יצר עומק והפך כל שיר "מינמאלי" לגדול ומרשים. (מזכיר לי את סתיו בגר המפיק המחונן שכתב הלחין והפיק לאביאור את "הכל" ועכשיו שבר את הרשת עם הפקה וכתיבה לא פחות מגאונית לעומר אדם "שני משוגעים").
מקצוען משקף ומעדכן בתהליך:
כשכמעט סיים, הוא שלח חומרים מהאלבום לכל חברי ביטלס. לכל הפקה הוא הצמיד הסבר הגיוני מדוע בחר בקו מסוים לכל שיר, כולם עפו על המקצועיות שלו, והיחידי שלא אהב היה פול מקרטני. הוא טען שצלילי הלהקה הלכו לאיבוד באלבום, ודרש ששני השירים שכתב "לאט איט בי" ו"הדרך ארוכה והמתפתלת" לא יהיו חלק מהאלבום.
זו דרך אגב התורה שלנו – לעדכן את הלקוחות בכל דבר ולהצמיד לכל תהליך לוגי שנעשה בתהליך השיווק של הנכס או בתהליך הרכישה הסבר מדויק של למה כמה ואיך?!
מי הם הלקוחות? רוכשים/מוכרים/יזמים, עורכי הדין, המתווכים, יועצי המשכנתאות וכל מי שמעורב בעסקה. חברת התקליטים לא התייחסה להערותיו של מקרטני, והם המשיכו בשלהם ושלחו בסיום העבודה את השירים לתחנות הרדיו.
לפעמים צריך לדעת לשחרר ולהקשיב לאנשי מקצוע:
האלבום יצא, והפך להצלחה מסחררת. פיל ספקטור קנה את עולמו. מקרטני אכל את הכובע, כשהשיר "הדרך הארוכה והמתפתלת" הפך ללהיט האחרון של הלהקה. האלבום הזה הפך לקלאסיקה אדירה ויותר מזה, חברי הלהקה הוזכרו לראשונה בנשימה אחת עם יוצרים קלאסים כמו בטהובן, באך וגאונים אחרים.
האגו הפגוע לא הרפה ממקרטני:
מקרטני נפגע כי לא התייחסו למה שאמר, ועם האגו הפגוע שלו, הוא יוציא שנים לאחר מכן את האלבום כפי שראה לנכון הוא עצמו, ללא העיבוד העשיר של ספקטור הגאון. האלבום נכשל בגרסה הערומה ללא העיבודים של ספקטור.
התובנות:
אנו צריכים לתת קרדיט לאנשי מקצוע שהוכיחו את עצמם ופשוט לשחרר. האובססיה הזו להיות תמיד בשליטה ולא לשחרר את המושכות, מייצרת כישלונות. כשניתן לעוד אנשים להתבטא ולחוש חופשיים (כמו שחברת התקליטים נתנה יד חופשית למפיק שהוכיח את עצמו) האפקטיביות בחיינו תתגבר, והיצירתיות לא תיגמר לעולם, כי היכן שאנחנו נעצרים, יש מי שימשיך את ההרמוניה, אם רק נאפשר לו גם לנגן את צליליו היחודיים.
מסכימים עם מה שכתבתי? שתפו לחברים ומכרים בוואטסאפ או במייל כי הם חייבים לקרוא. לעוד תוכן איכותי ומעניין, המשיכו לעקוב אחרי ברשתות החברתיות.
